להיות לבד ביחד
רשמים בעקבות צפייה, מאת אלעד מוקדס
יש רגעים שבהם הקולנוע פותח חלון אל מקום שלא ידענו שקיים.
בצל מלונות הפאר של אילת, שוכן אתר קראוונים נסתר בשם "מפרץ השמש" – המקום שהפך למוקד סרטו החדש של עידו ויסמן, זוכה פרס הביכורים בפסטיבל דוקאביב השנה.
הסרט הזה, כמו אחיו הבכור הקצר והמצליח "מותו של לוויתן", הוא לא עוד סיפור שהגיח ממעמקים וחלף. זהו מסמך על הדרכים שבהן אנחנו בוחרים לחיות עם הבדידות, עם אחרים ועם עצמנו.
שיח פתוח של קהל עם יוצר מאפשר שיתוף של מחשבות ורגשות, אבל גם מכסה על המון מטען רגשי אישי שעולה וגואה בזמן ההקרנה בסרט.
חלק מהדברים שנרשמו בי אתמול בהקרנת "מפרץ השמש" אנסה לבטא כאן בהרחבה, לצד דברים שכן נאמרו במפגש שאחרי ההקרנה.
מהלוויתן אל השמש: עידו בעיניי
הכרתי את עידו דרך "מותו של לוויתן", סרטו הדוקומנטרי הקצר שזכה בפרס הצילום הטוב ביותר ובמקום השני בתחרות הסטודנטים בפסטיבל דוקאביב 2022. צפיתי בסרט והרגשתי שקראתי מכתב שנשלח ונפתח בלבי.
עידו תיעד את המפגש האנושי עם גופת לוויתן, שנשטפה אל חוף ניצנים בעינו הרגישה.
כמעט כמו מנעד התגובות העשיר בסרט E.T., מופעים שונים של אנושיות קרו בתגובה ל'חייזר' שצף מהים. באלגוריה הזו עידו הבמאי בחר בתפקיד אליוט מול מדענים, סקרנים ואחרים.
מבחינת פיצוח קונספט, ב"מותו של לוויתן" הבחירה המבריקה בעיניי הייתה השילוב של הקלטת שיחות טלפון של עידו לאחר זמן עם אנשים שצילם בחוף סביב הלוויתן. ביניהם בולט עבורי במיוחד נהג הטרקטור הערבי, שבשיחה איתו נחשף מות אביו של עידו.
מה שתפס אותי אז, ומה שממשיך לתפוס אותי עכשיו ב"מפרץ השמש", הוא לא רק עצם היציאה לצלם ולתפוס את הרגע החמקמק. אפילו לא רק היצירתיות בצילום ובעריכה. סרט של עידו מפגיש עם תכונותיו כיוצר וכאדם: סבלנות, התבוננות שקטה, בחירות רגישות וקשר אנושי.
בשיח שאחר ההקרנה אתמול בסינמטק תל אביב, עידו ציטט תגובות שקיבל על קו דמיון בין שני סרטיו. "הסרט על הלויתן היה על מוות. 'מפרץ השמש' הוא על בדידות. יש אמנם משותף ביניהם מבחינת תנועת הפירוק, אבל אלו שני מיקודים שונים", סיכם עידו את היחס ביניהם מנקודת מבטו.
שני אלו זוכים להפצה רחבה מאוד, אך בפסטיבל הקולנוע היהודי בפתח תקווה, שהפקתי בין הקורונה למלחמה – אירחנו דוקו קצר נוסף של עידו, "עוזי".
ראיון הזום שקיימתי עם עידו לקראת ההקרנה התרחש באמצע עבודתו על "מפרץ השמש", שהוגדר אז כפרויקט דוקו שמצטלם באילת.
בין מגדל אייפל למשאית זבל באילת – סצנת הפתיחה
"מפרץ השמש" נפתח בצילומי אילת המתעוררת מהלילה אל היום – דרך נסיעה בין מבני מלונותיה וחופיה. זאת מנקודת מבטו של אליעזר, הנוסע בעמידה מאחורי משאית האשפה.
עידו עומד על אותה משאית בסטנד המקביל לאליעזר, עם גימבל ביד, נוסע ומצלם.
הסיקוונס המרהיב הזה טומן בחובו מבע ויזואלי של פער שהולך ונחשף בצירופי הפיקסלים על המסך.
אסוציאציה בשחור לבן עלתה לי מפתיחת הסרט "400 המלקות" (פרנסואה טריפו, 1959). פריז נראית מנקודת מבטו של ילד נוסע, עוד טרם נחשפנו לזיו פניו של אנטואן דואנל.
מגדל אייפל מצולם לראשונה בקולנוע מזווית נמוכה מאוד של ילד, בזמן כותרות הפתיחה. הכנה כזו מאפשרת לי כצופה להכיר את העולם והדמות עוד לפני שנאמרה מילה אחת.
הבמאי פרופ' ענר פרמינגר חשף אותי לניתוח הזה, בחינוכו אותנו לעיין גם במתרחש בזמן כיתובי שם הסרט והקרדיטים.
עידו חי בישראל, והסרט מתרחש באילת. אליעזר כבר לא ילד, הוא בן חמישים. אבל העיקרון החזותי-מוסרי של הענקת נקודת מבט חדשה, למקום שרגיל לתמונות סלפי נוצצות, הוא המשותף לשתי הפתיחות בעיניי.
"רציתי לייצר מסמך תיעודי, שמכיל רכיבים של מבנה עלילתי ברמת הפתיחה, הכרת הדמויות והשינויים שהם עוברים" אמר עידו. לפחות לגביי נרשמה הצלחה.
שלוש דמויות, שלושה עולמות
אליעזר (53), עבר לאילת כדי לנסות לחדש קשר עם אביו. כמו אחרים, גם הוא מגיע לחוף הקראוונים וממשיך להתמודד עם ההרגל והבחירה שלו להיות לבד, מתוך מסלול החיים שעבר.
טובה (72), עולה ותיקה מאנגליה, מנסה לארגן את חייה הרחק ממשפחתה וילדיה, והולכת עם חלומה להיות בטלנית-חוף "עד המוות".
כשהם יושבים ואוכלים דגים שאליעזר דג וטיגן, טובה מחמיאה לו שזה הדג הכי טוב שאכלה בחיים, ואליעזר סופג את המחמאה כמחמאה הכי טובה בחיים.
בסצנת שיח נוספת ביניהם, נפתח האתגר המשפחתי של כל אחד מהם – טובה מתמודדת עם רצון לקשר עם הילדים שלה, ואליעזר עם ההורים והאחים שלו. תגובתו של אליעזר מהדהדת בי מאז אתמול, ואני מנסח בלשוני: 'תראי מה זה, גם אם אשיג את מה שאין לי כרגע, עדיין יהיו התמודדויות'.
אליעזר מוצג כמארח המתחם גם כשהוא מקביל את פניו של אמיר (45), ומסביר לו ולנו על הלוקיישן – "לכל אחד פה יש סיפור".
אמיר מנסה להשתקע לראשונה בחייו במקום אחד ולהתמקם ב"מפרץ השמש".
המטען הפוסט טראומתי שלו מתלקח מולנו בזיקוקי ליל עצמאות בקירבת החוף.
יחד עם שורת הקהל באולם ההקרנה נבהלתי גם אני מול השמים הזוהרים על המסך בשל סאונד הפיצוצם.
בעיניי יש בכך דרך מקורית עבורנו, כצופים גדושי סאונד טילים, להרגיש בזכות עריכה חכמה, את מה שמתחיל להתגלות כהתקף ואיבוד הכרה של אמיר. לא לדבר על, לחוות את.
עידו בוחר במודע לספר על הכאן ועכשיו. איך נראית התמודדות עם פוסט טראומה מהלם הקרב של אמיר ביום יום, במקום לחזור ולפרט את סיפור העבר שהוביל אליה.
אף שרמזים ברורים לסיפור הטראומה הספציפית נוכחים בין השורות, עיקר תשומת הלב היא להשלכות של ההתמודדות הזו בזמן הווה מול המצלמה – כשכלב של שכן נושך את סוסתו של אמיר, לדוגמה.
"50 רסיסים" – סרטו של מיכה אמיתי, היה הראשון בו ראיתי פוסט טראומה בזמן הווה. כשהכלב של מאיר ברח ונעלם, לדוגמה.
מי יקפוץ ראשון?
שני ילדים עומדים על גשר ואבא שלהם מחכה למטה במים בסירת משוטים. במבט ראשון, עוד צילום אווירה של המתרחש סביב. יש בעולם אנשים שעבורם אילת היא אתר תיירות משפחתי.
הסאונד של אמיר ואליעזר, שחוזה מי יקפוץ ראשון ומה יהיה עם הילד השני – צובע את האירוע בשכבות נוספות.
כשאליעזר מתייחס לביטחון של הילדים, שיגדל בזכות הקפיצה, ולעובדה שנוכחות האב נותנת להם גב – שוב מכה התחושה של דיוק התזמונים, כאילו תסריטאי טווה את הטריגר לשיחה.
בהרצאה קדומה של אוהד מילטשטיין, נחשפתי לסרט דוקו שכולו קורה מול מקפצות בגבהים שונים בבריכה אחת. Ten meter tower (2017).
המצולמים בני גילאים שונים, עולים כל אחד בתורו ומתנהלים באופן שונה סביב הפחד שבינם לבין המים הכחולים.
בסרט הדוקו שלו, "לילות קיץ" (2021), ייצר אוהד סצנה מהדהדת. בנו בן השש עולה למקפצה מעל מים (18:57).
האסוציאציות האלו עולות לי מול כל פריים וסיטואציית מעיינות של קופצים.
מנעד התגובות המגוון בהינתן מצב זהה – מרתק וחושף כמבחן רורשך קווי מתאר ומטענים אישיים ללא מילים.
נוכחות ואינטימיות מול לבד ובדידות
הנוכחות של עידו כבמאי, צלם וסאונדמן, מאפשרת לאיכויות האופי שלו לבוא לידי ביטוי ולהגיש לפני הצופה תוכן כנה ואינטימי.
למרות אתגר הקשב כיוצר, בין העיסוק בצד הטכני לבין תשומת הלב למתרחש, ואולי דווקא בזכותה – מתקבל תוצר דוקו שיש בו הרבה נטורליזם.
מפגש טבעי אך ממוקד, שגורם לי לנשום, לכאוב, להתקרב, ולא לשים לב רק החוצה אל התמונה והסיפור אודות הפינוי, אלא גם פנימה אליי.
המהלך הנפשי של אמיר שמהדהדים בו פצעי המלחמה; אתגר הקבלה החברתי בגלידריה ועוד רגעים ומשפטים רבים – מעירים בי מחשבות ורגשות אודותיי.
ערך המקום-האישי מתחדד באחת השיחות של עידו עם טובה. היא מחלקת בין בדידות שלילית לבין לבד חיובי. "כשהייתי סביב השולחן עם הילדים שלי – לא הייתי לבד, אבל הייתי בודדה. היום בקראוון אני לבד, אבל אני לא בודדה".
אחרי ההקרנה היה מי שהתייחס לשבירת הבדידות שנעשתה על ידו במעשה הצילום. בסופו של דבר פתחו את דלתם גיבורי הסרט בפניה והוא היה שם איתם. ועוד, כשהסרט רואה אור בהקרנות וכשיעלה לצפייה ברשת – סיפורם פתוח לקהל, אז איפה הקנאות ללבד?!
מעבר למה שענה עידו ומובא כאן בוידיאו, אני הרגשתי שבשאלה הזו טמונה תשובה לדגל הבדידות.
לא היה צורך שעידו יישן בקראוון בזמן הצילומים, כדי שיוכל לארח מקום לכאב שנושא כל אחד מגיבוריו.
בולט השוני בין השאלות וניסיון הדיבוב של נציג הרווחה מול טובה, לבין האופן שבו מתנהלות השיחות שלה עם עידו.
אם יש פתרון לבדידות הוא לא בהכרח במציאת פתרון, אלא במוכנות להקשיב, לשתוק ולהיות יחד באחוות הבודדים. כבוד למטען מאפשרת טווית חוטים ואולי אף התפתחות, כפי ששיתף עידו בעל פה אודות אמיר שהתקדם מאוד בחייו מאז נחתם הסרט.
"אבא שבשמיים" – סצנת הסיום
הבחירה לתת לי כצופה לצאת לדייג עם אליעזר רק בסצנת הסיום, פגשה אותי עם החכמה שבה מכמה פנים: הן מצד הופעת המרחב של אמיר, אחרי כל החללים הצרים והלא נוחים שראינו בלילותיו. וגם מבחינת ה'לא להראות הכל כל הזמן'.
עד עכשיו ראינו את הדגים שהוא דג ומביא לאבא שלו, מטגן לטובה ומחלק לבני משפחתו. 'תשלימו לבד ותבינו שהוא דג אותם ואיך זה נראה. לא צריך להראות כל דבר כדי שתבין'. אני אוהב את הסגנון הזה שסומך עליי ונותן לי לחבר אחד ועוד שתיים.
דווקא בגלל זה, אחרי 'שהתייאשתי' כבר מלראות במו עיני את מקור המזון, כשהגיעה בחתימת הסרט הבחירה כן לצאת איתו לדייג – חוויתי אותה כזרקור מעצים על אליעזר. צד חזק שלו נחשף לפנינו בפעולת הדייג.
האופטימיות והאמונה שזורה בפיו לאורך כל הסרט בדיבור על חתונה ופינוי. מול הילדים הקופצים אומר אליעזר "צריך אבא. אבא שבשמים".
גם זווית זו מגיעה לפיק עבורי כשאליעזר מודה לבורא בהתפרצות שמחה על שהצליח לתפוס את הדג.
כל הזמן פערים מחזיק לנו עידו מול העיניים, אוחז בשני קצות החבל ומאפשר לנו להיקרע ולהתחבר.
פריים הסיום של דגל ישראל המתנפנף על סירת הדייג המתרחקת מאיתנו, בעודנו צופים בה דרך הרחפן על ים סוף, לא יכול שלא להדהד את קריאתו המילולית של עידו בשיחה, על האחריות שלנו כחברה להיענות לצורך של הלומי הקרב במרחב הציבורי ובאחד על אחד.
זאת נוסף לקריאה הישירה שצועקת מהפריימים של הקראוונים הדלים על רקע מלונות, ונופש בעל סיגר עב בפה.
בשביל מן הצד אין קיר רביעי
רגישות גבוהה ועמוד שדרה מפותח הם שני כלים בולטים אצל עידו, שבאים לידי ביטוי לא רק בסרט, אלא גם באופן שבו הוא מנהל את ההקרנה, את השיח, ואת הגשת המיקרופון שוב ושוב מהבמה אל בין הכסאות האחוריים בשורות המרוחקות.
אין קיר רביעי. יש אנושיות משותפת והנחייה רכה עם קשב ומיקוד.
ספיגת מחמאות יציבה ואוורור ביקורת עדינה היו גם הם דוגמאות חמודות לאופן שבו נוצר אולי מאחורי הקלעים הסרט הזה – בדרך שבה עידו יוצר קשר עם גיבוריו; יוצר קשר עם אנשים.
לעשות סרט כזה צריך הרבה סבלנות, כוח רצון ואמונה. עידו אומר שמי שאין לו סבלנות שלא יעשה דוקו.
הפרויקט הזה התחיל מקול קורא של קרן קולנוע נגב. עידו יצא עם חבר וסרק נקודות שונות בנגב. ים המלח ובאר שבע היו גם אופציות. פשוט הלכו וחיפשו סיפורים ומקומות שיתפסו את עיניהם לסרט קצר.
כשחשבו לסיים את מסע החיפושים בחוסר 'קליק', הציצו לאיזור המזרחי, הפחות מתוייר, של אילת. אתר הקראוונים תפס את עינו הצילומית של עידו ומשם הסרט הקצר הלך ותפח.
במשך ארבע שנים עבד עידו על הפרויקט (!) 30 פעמים נסע הלוך ושוב לאילת וחזרה.
רבי נחמן מספר במעשה מאבידת בת מלך, על משנה למלך שקם לחפש את בת המלך שנעלמה בין לילה.
אחרי זמן רב של חיפושים בכל מקום הגיוני ולא הגיוני, נדד במדבר "וראה שביל אחד מן הצד".
כשהגענו לביטוי הזה בשיעור סיפורי מעשיות בישיבה הגבוהה במצפה ירחו, הסביר החסיד שזאת דרך למצוא דברים בחיים.
לחפש במקום שבו כולם מחפשים – זאת גם חכמה. אבל לזהות את השביל מן הצד – זה הרבה יותר מזה.
אחד הזוגות בקהל שאל את עידו אם היה עצוב בזמן עשיית הסרט ולכן בחר לספר כך את המציאות.
עידו חזר על שאלתם בניסוח מחודש ופירק את הנחת היסוד לשתיים: "האם המציאות היתה עצובה או ההתבוננות שלי?".
תשובתו הובילה לאפשרות שלישית: נקודת המבט שלך כצופה מטעינה משקל רגשי נוסף לחומר הגלם ולזווית הצילום.
במילים שלי – 'אנחנו פה ביחד, זה מה שאני מביא, וכמו שלי יש מטען, ולגיבורים יש מטען, גם לך יש מטען. יש צופים שיצאו להסתער על החיים, ויש שמלנכוליות גברה בהם'.
אני מזדהה עם חלוקת האחריות הזו עם הצופים. פגשתי אותה חזק בתגובות קהל להקרנת סרטים שלי, במיוחד סביב 'אנו רצים'.
"מפרץ השמש" הוא סרט על האם יש מקום ולגיטימציה ללבד.
עידו מאיר איזורים רחוקים מהעין ודמויות שלא נשמעו מעולם.
איך אנחנו מתמודדים עם קבעון ועם שינוי; עם הזמן שחולף, ועם הרצון להיות מחוברים למרות הבדידות הקיומית.
ההזמנה שמונחת לפתחנו כצופים להתבונן – היא לא רק בגיבורי הסרט, אלא גם בעצמנו, בדרכים שבהן אנחנו בוחרים לחיות עם הקלפים שקיבלנו בגלגול הזה.
ועם כמה שהמשפט האחרון יכול לתאר גישה עקרונית לצפייה בסרטים ובחיים – "מפרץ השמש" מיטיב לנקות את המשקפיים ולקרוא אותו בבירור רגשי.
סבב ההקרנות מתקיים בימים אלו ברחבי הארץ, בחלקן גם יהיו עוד מפגשים עם עידו.