גבעת הדלארוזה, דוקו של המשכיות

מסע דוקומנטרי של גבעת זיכרון לדוד דלארוזה הי"ד

רשמים ומאחורי הקלעים של סרט הדוקו הראשון שלי

מאת: אלעד מוקדס

יש מקומות שממתינים עד שיסופר הסיפור שלהם. כך חשתי עם "גבעת הדלארוזה".

בשנת תשע"ז (2017), כשרק עשיתי את צעדיי הראשונים בלימודי הקולנוע במכללת קורן, קיבלנו משימה בשיעור דוקומנטרי: תרגיל "סיפור מקום".

המרצה שנתן לנו את התרגיל היה אופיר טריינין – מי שלימים ילווה אותי כמרצה לוידיאותרפיה בתואר השני במכללת ספיר (2020), ואף יהפוך לקולגה שלי במכללת קורן.

לקחתי מצלמה ושני חברים, נריה קאפח והראל כהן. הם החלו לשקם את הגבעה, שהוזנחה מאז שהיישוב הוקף בגדר. יצאתי איתם אל השטח לצלם חומרים לתרגיל.

התגובות החמות שהגיעו עם פרסומו של אותו תרגיל קצר, גרמו לי להבין שהמטען שטמון בו דורש הרחבה. לקראת סוף הלימודים, מצאתי את עצמי מפתח את התרגיל ההוא לסרט הדוקו הקצר הראשון שלי – באמצעות איסוף ארכיונים, ימי צילום נוספים וראיונות.

גיבור מבחירה: דוד דלארוזה הי"ד

הסרט הזה מנסה לגעת בנקודה שמעבר לזמן. בסיפורו של דוד דלארוזה הי"ד.

באוקטובר 1988, דוד, חייל בן תשע עשרה, נסע באוטובוס אגד דרך יריחו. שלושה מחבלים זרקו בקבוקי תבערה על יושבי האוטובוס. דוד פרץ חלון בעזרת הנשק וכשאר הנוסעים יכול היה להימלט על נפשו, אבל הוא בחר להמשיך לחשוב על אחרים. הוא ראה אֵם, רחל וייס, ושלושת ילדיה כלואים בתוך התופת, וניסה נואשות לחלץ אותם. הוא התחנן בפני רחל שתצא, אך היא מיאנה לעזוב את ילדיה הלכודים.

רק לאחר ששאף עשן רעיל רב, וכשאפסו כוחותיו, הוא זינק החוצה. גם ממיטת חוליו בטיפול נמרץ, כשהוא סובל מכוויות איומות וקשיי נשימה, המשיך דוד לעודד את משפחתו ולחזק אותם באמונה, עד שנפטר כעבור חודשיים. אדם שחי ומת בשביל החיים.

גבעה כמבע של היעדר

במהלך העריכה, עמדתי נבוך מול חומרי הגלם הרבים שהגעתי אליהם ושיתפתי את חברי לספסל בבית המדרש, ר' אביעד אליה, בניסיון לפצח את חוט השני שסביבו אגיש את הסיפור אל המסך. "המשכיות" זו המילה שהעניק לי כשיקוף חם וחכם ר' אביעד. בשונה מסרטי זיכרון מוכרים, בסרט הזה ההיעדר של דוד הי,"ד והמסע הרגשי סביב מורשתו – בא לידי ביטוי דרך דמותה של הגבעה עצמה. היא זו שהיתה שם וצפתה בזמן הרצח, היא זו שעלתה וירדה כשהעצים שבה התייבשו בחום המדברי, והיא זו שנותרה כלואה מאחורי הגדר ומבקשת תחיה מחודשת.

מתוך בחירה זו, שני מרואיינים משלימים זה את זה בשרשרת הזיכרון:

• הרב מנחם באב"ד: המחנך שלי מכיתות ט' ו-י'. עוד מהימים הראשונים שלי בישיבה גדלנו על סיפור הגבורה של דוד דלארוזה הי"ד מפיו, ויצאנו איתו ל"שיעורי שמש" סביב האנדרטה. בחומרי הגלם שנותרו על רצפת חדר העריכה, המשיך הרב מנחם לספר איך הוא כתלמיד הביא ממושב נוב הרחוק אביזרים לשתילה והשקיה.

• ר' נריה קאפח: תלמיד שלמד שנה מעליי, וגם אותו חינך הרב מנחם. נריה היה מאותם תלמידים שלקחו אחריות על המקום המוזנח, התרגשו מהסיפור, והביאו תנופה של חידוש ושיקום לגבעה.

אחד הרגעים שריגשו אותי מאחורי המצלמה, היה כששמעתי את שניהם, כל אחד בנפרד, מספרים על התפילות האישיות שלהם בגבעה, על רגעי ההתבודדות שם בשקיעה או בזריחה מתוך המחשבה על המוכנות למסירות של דוד. הרגשתי שהם מספרים את הסיפור שלי. אלו היו החוויות שלי שם. אתר הזיכרון וההנצחה נטמע כמקור המשכיות של פעולות הטבה והשראה.

יש עוד אדם בשרשרת הזו, שמוזכר בסרט, ושמכוחו עוד עומדת המצבה המקורית: אריה בר נתן ז"ל. אריה, אב שכול בעצמו, יזם את הקמת האנדרטה ונטע את העצים עם ילדי היישוב בט"ו שבט סמוך לרצח.

"הדלארוזה" הוא לא רק סרט הדוקו הקצר הראשון שלי. הוא התודה שלי לדודו, ולכל אלו שהשקיעו את היקר מכל האפשרי, למען החיים והטוב.